סדק קטנטן בליבי וזה מרגיש כל כך נוראי.
העיניים מאדימות והינה באות הדמעות.
שברים על פרצופי וגם בכל גופי.
הדם נוזל באיטיות והסדקים גדלים במהירות.
זה כל כך כואב כל כך צורב.
הדם מגיע לרצפה והיא ניהיית רטובה.
שלולית התאספה מיתחת לרגליי ופתאום צעקתי "דיי".
עצמתי את עיניי והרגשתי שמשהו נוגע בידיי.
פקחתי את עיניי וראיתי נצוץ בעיניי.
מלאך בעל כנפיים לבנות הסתכל עליי בעיניו הכחולות.
הוא החזיק בידיי ופתאום חיוך עלה על פניי.
"למה את בוכה?" המלאך שאל באי הבנה.
"כי כואב לי הלב" עניתי בעצב.
"הכאב לא מרפא לא משנה כמה אני ינסה".
המלאך חייך אליי ואמר "על תחשבי על המר."
"אם תחשבי תמיד על הרע הכל יהפוך להיות נורא".
הנענתי בראשי וצמרמורת עברה בגופי.
"למה אני מרגישה כל כך עייפה?" שאלתי במבוכה.
"כי אני מרפא אותך מהכאב רב שלך"
"את תוכלי לחייך בישביל עצמך"
המלאך המשיך להגיד אך הרגשתי כמו תמיד.
"אני יצטרך לקחת את ליבך מימך"
"למה!?" שאלתי כשאני לא מרוצה.
פתאום כנפיו הלבנות נעלמו ובימקומם כנפיים שחורות חדשות צמחו.
זה הדבר האחרון שראיתי אז.















